ישראל אינה יכולה להסכים עם כל מה שהאמריקנים דורשים, אך בה בעת חייבת להימנע מעימות חזיתי עם הממשל. לשם כך, ישראל צריכה לדעת לתמרן בחוכמה בין נטרול המרכיבים הבעייתיים ביותר של הדרישות האמריקניות, לבין הצורך שלה להמשיך ולגייס את התמיכה האמריקנית החיונית להמשך המלחמה, ואולי להרחבתה (אם ייכשל, כצפוי, המאמץ הדיפלומטי המתנהל כעת) למלחמה כוללת בצפון.
המלחמה בעזה הבליטה שוב את מרקם היחסים המורכב והרגיש שבין ישראל לארצות הברית. לצד מאפיינים מוכרים של יחסים בין מעצמה עולמית (החזקה בעולם) לבין מדינה קטנה (הגם שהיא נחשבת למעצמה אזורית), יחסי ירושלים-וושינגטון חורגים מן הדגם ה”קלאסי” של פטרון וקליינט, שכן בין שתי המדינות מתקיימים מה שניתן לכנות “יחסים מיוחדים”.
המשמעות היא כי לארצות הברית ולישראל ישנה שותפות ייחודית, שיסודותיה שונים מאלו שיש לשתי המדינות עם מדינות אחרות בעולם. יסודות אלה נשענים על ערכים, אינטרסים ופוליטיקה (VIP – Values, Interests, Politics). שתי המדינות מחזיקות באינטרסים ביטחוניים ואסטרטגיים דומים, לצד ערכים, אידיאלים ונורמות משותפים, המעוגנים במרכיבי הזהות שלהן. לכך נלווית גם יכולת ייחודית של ישראל לגייס את תמיכתם של גורמים פוליטיים רבי-עוצמה, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בראש ובראשונה בעמדות בית הנבחרים והסנאט האמריקניים. לפיכך, היבטים קונקרטיים של היחסים המיוחדים אומנם עשויים להיות מושפעים מעמדות אישיות של מנהיגים ומן היחסים ביניהם, אך עצם קיומם – ודפוסי המחויבות האמריקנית הבסיסית לישראל ולביטחונה – נטועים עמוק בתפישות היסוד הלאומיות של שתי המדינות. עוגנים אלה הם אלה שתורמים לצליחת משברים מעת לעת.
היחסים מבוססים על הדדיות המועילה לשתי המדינות. כך, ארצות הברית מספקת לישראל סיוע צבאי החיוני לביטחון הלאומי של ישראל, במימון משלם המיסים האמריקני; נמנעת מלעסוק בסוגיות הנוגעות למרכיבי ההרתעה הישראלית; ומעניקה גיבוי מדיני, בדגש על סיכול החלטות עוינות במועצת הביטחון של האו”ם. בתמורה, ישראל קשובה ומייחסת חשיבות גדולה לאינטרסים של וושינגטון בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון שלה, ונוטה להתפשר ולהיענות לבקשותיה החשובות של ארצות הברית.
יחסים מיוחדים אלה – וביתר שאת ההתייצבות הערכית, המדינית והביטחונית (אספקה שוטפת של חימוש, שיגור כוחות משימה, והמסר (“Don’t” בעקבות אירועי השבעה באוקטובר – הם גם המאפשרים לארצות הברית לדרוש מישראל שינויים באסטרטגיה ובטקטיקה, ולגורמי ממשל בכירים – לקחת חלק בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון בסוגיות רגישות.
במסגרת היחסים המיוחדים בין שתי המדינות, התגלעו לא פעם – מטבע הדברים – מתיחויות וסתירות בין האינטרסים של וושינגטון וירושלים, או לפחות בין הדרכים שבהן ההנהגה המדינית קראה את המפה האסטרטגית. אחד המקרים הקשים ביותר היה מהלך הלחץ של ארצות הברית כנגד ישראל, בריטניה וצרפת ב-1956. כך גם העימות בין קנדי לבן-גוריון ב-1963 סביב הכור בדימונה, שאיים להוביל לפגיעה עמוקה ביחסים (אם כי חשש זה התפוגג בימי יורשו, ג’ונסון, שבימיו החליפה ארצות הברית את צרפת כמשענתה האסטרטגית של ישראל).
מקרה מורכב נוסף, הממחיש את האתגר הטמון בנקודות המבט השונות בעת משברים מדיניים, הוא יחסי ישראל וארצות הברית במהלך מלחמת יום הכיפורים, ומיד בעקבותיה. במלחמה זו זיהתה ארצות הברית אפשרות ליצור מאזן כוחות אזורי חדש שישפיע ברמה העולמית על מהלכי המלחמה הקרה. האסטרטגיה האמריקנית כללה שימוש במקל וגזר כנגד ישראל. מצד אחד, ארצות הברית שלחה רכבת אווירית לישראל, בתקופה שבין ה־14 באוקטובר ל־12 בנובמבר, לסייע לישראל לממש את מהלכי מתקפת הנגד מבלי לחשוש מדלדול מאגרי החימוש והנשק שלה. ארצות הברית גם הייתה מוכנה להעלות את הכוננות הגרעינית כדי למנוע מברית המועצות להתערב בלחימה.
מצד שני, בוושינגטון רצו למנוע מישראל להשיג הכרעה מוחצת נגד מצרים, ולכן הפעילו לחצים מדיניים כבדים על ישראל – לאחר שהושלם הכיתור הישראלי של הארמיה המצרית השלישית – שלא להביא להרעבתה ולכניעתה. בעקבות הלחצים האלה הסכימה ממשלת ישראל לסיים את המצור על הארמיה. בחתירה של ארצות הברית למנוע השפלה של סאדאת – ובתוך כך, להעביר אותו באופן נחרץ למחנה האמריקני במלחמה הקרה – הצליחה למנוע מצה”ל, שהיה בשיא תנופתו, למצות את יתרונו הצבאי אל מול התבוסה המצרית. בה-בעת היא יצרה מציאות מדינית חדשה שבראייתה הייתה אמורה גם לשרת את האינטרס הישראלי ארוך-הטווח (גם אם לא כך נראו אז הדברים לממשלת ישראל).
מבחן נוסף ליחסי שתי המדינות נוצר בעקבות משבר ה”הערכה מחדש” באביב 1975 שיזם ממשל פורד. שינוי המדיניות בוושינגטון נוצר בעקבות הסירוב הישראלי להיענות באופן מלא לדרישות האמריקניות במשא ומתן להסכם הביניים בין ישראל למצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה דרשה ארצות הברית מישראל לסגת ממעברי המיתלה והגידי (כולל מרכזי הנפט בסיני) ללא הסכם אי-לוחמה או תמורה מדינית מספקת מצידה של מצרים.
ההערכה מחדש כללה הקפאת חבילות נשק מובטחות לישראל (כולל הקפאת מכירת מטוסי F-15), צמצום מגעים מדיניים, וניסיונות מצד ממשל פורד לשווק את ישראל כסרבנית שלום באמצעות כלי תקשורת אמריקניים ודיפלומטיה ציבורית. מנגד, ישראל השתמשה באופן יעיל בכוח הפוליטי הגובר של השדולה הישראלית בוושינגטון על מנת לייצר ביקורת מבית על מדיניות הממשל. ביוזמת ארגון איפא”ק חתמו 76 סנאטורים אמריקניים – רוב שיש בו כדי להתגבר בעת הצורך על וטו נשיאותי – על עצומה שקראה לנשיא לסיים את מדיניות ההערכה מחדש.
בסופו של דבר, כחלק מההסכמה הישראלית לחתום על הסכם ביניים, הבטיחה ארצות הברית לספק נפט לישראל כשיהיה בכך צורך, וכן נשלח מכתב חשאי ב-1 בספטמבר 1975 מטעם הנשיא ג’רלד פורד לראש הממשלה דאז יצחק רבין שבו התחייב הנשיא האמריקני להעברת אספקת נשק, ובעיקר לשמור על היתרון האיכותי של ישראל. ארצות הברית גם הביעה הבנה לעמדת ישראל לגבי הצורך בנוכחות ברמת הגולן בהסדר מדיני עתידי; והתחייבה שלא לנהל מגעים עם אש”ף אלא אם יכיר בזכות קיומה של ישראל וינטוש את הטרור.
נראה כי במקרי הבוחן שנסקרו תמרנה ישראל בין ההיענות לדרישות אמריקניות החיוניות עבור מדיניות החוץ שלה לבין הביטחון הלאומי של המדינה. בסופו של דבר הושגו פשרות מדיניות בדמות ויתור על שטחים או אי-הכרעת האויב, בעבור הישגים ביטחוניים והבטחת כוחה הצבאי והטכנולוגי של ישראל.
במידה לא מעטה יש קווי דמיון בין המהלכים האמריקניים דאז והגיונם לבין השילוב הנוכחי בין גיבוי צבאי ומדיני, מחד גיסא, ולחצים על ישראל בסוגיות ניהול הלחימה ו”היום שאחרי” מאידך גיסא.
גם במלחמה בעזה – יש לתמרן בין הלחצים לבין שמירה על התמיכה האמריקנית
המלחמה בעזה מצטרפת לשורת המבחנים ההיסטוריים ביחסי וושינגטון וירושלים, אם כי המקרה שונה, שכן ברמה האסטרטגית והמדינית הגבוהה ביותר שתי המדינות רואות עין בעין את היעד העיקרי – הכרעת חמאס ויצירת מציאות חדשה שבה הוא אינו שולט עוד בעזה (וכן השבת החטופים). בה בעת, לצד הצטלבות זו של אינטרסים לאומיים, יש פער בין התפישות האסטרטגיות הרחבות יותר. האמריקנים פועלים למניעת הסלמה אזורית, בעוד שישראל מזהה את הצורך בהתייצבות רחבה נגד האיום האיראני. יתר על כן, באשר ל”יום שאחרי”, ארצות הברית רוצה להשליט בעזה רשות פלסטינית “מחודשת”, בעוד שישראל מהססת להסכים.
כמו כן, ככל שהלחימה נמשכת, ישראל מוצאת את עצמה בעמדת מגננה רגישה יותר בזירה הבין-לאומית, וממשל ביידן מתמודד עם ביקורת מבית מצד האגף הפרוגרסיבי במפלגתו. הנושא ההומניטרי בעזה מושך תשומת לב גדולה, והדרישה להפסקת אש מתחזקת. על ישראל מופעל לחץ בין-לאומי, ובעיקר אמריקני, להרחיב את היקף הסיוע ההומניטרי לעזה, כולל הכנסת דלק, ודרישה לצמצם פגיעה באזרחים במרחבים שאליהם התפנו בדרום עזה. ירושלים נמצאת בין הפטיש לסדן. מצד אחד, היענות לדרישה להגדיל את הסיוע ההומניטרי תאריך את יכולת הלחימה והשרידות של חמאס, שמשתלט על רוב המשלוחים. בנוסף, הגדלת הסיוע ההומניטרי לעזה מחלישה את מנופי הלחץ של ישראל על חמאס.
ממשל ביידן גם דרש מישראל הפוגות בלחימה, הפחתת עוצמת הלחימה, וכן רמז לישראל (אם כי בהדרגה נטש את הניסיון לקבוע תאריכי יעד) כי עליה לקצר את משך השלב הנוכחי של המלחמה ולהתכונן למעבר מפעילות בעצימות גבוהה לפשיטות ולחימה נקודתית נגד-טרור.
ישראל מבחינתה מנסה לתמרן בין הצורך שלה לפייס את הממשל האמריקני על מנת להמשיך לקבל לגיטימציה ותמיכה חומרית למלחמה – ובכך להשלים את התכלית האסטרטגית – לבין צעדים התורמים בפועל לכוח העמידה של חמאס (גם אם באופן זמני) ומאריכים את לוחות הזמנים עד להשמדתו.
חשיבות התמיכה האמריקנית בישראל להמשך המלחמה
לתמיכה האמריקנית בישראל חשיבות – קריטית לעיתים – הן בפן המדיני, והן בפן של אספקת ציוד מלחמתי. בפן המדיני, ארצות הברית ממשיכה להוביל את התמיכה בישראל ועומדת בלחצים שמופעלים עליה בדרישה להפסקת אש. הממשל האמריקני מאפשר לישראל את הזמן להשלים את משימתה (חיסול היכולות הצבאיות של חמאס). כך, ב-9 בדצמבר הטילה ארצות הברית וטו בדיון במועצת הביטחון של האו”ם על החלטה שקראה להפסקת אש הומניטרית באופן מיידי במלחמה בעזה.
המהלך האמריקני באו”ם חשוב שבעתיים כאשר בחודש האחרון הגבירה הקהילה הבין-לאומית את הלחץ על ישראל, כולל מצד כמה ממדינות אירופה המערבית שבתחילה הביעו תמיכה בלתי מסויגת בזכותה של ישראל להגן על עצמה. בהצבעה האחרונה באו”ם הצביעה צרפת בעד, ואילו בריטניה נמנעה. מציאות זו מעידה גם על המתיחות בין מדינות אירופה המערבית לבין ארצות הברית, שבינתיים ממשיכה להעניק לגיטימציה לישראל.
בפן החומרי, ארצות הברית צפויה להעביר לישראל, כאשר יושלם מהלך החקיקה בקונגרס של “מימון משלים” (supplemental), סיוע ביטחוני בהיקף כספי של 14.3 מיליארד דולר (השווים לשלוש שנים ויותר של סיוע אמריקני ביטחוני, או לכ-70 אחוזים מתקציב הביטחון של מדינת ישראל). בנוסף, “הרכבת האווירית” של ציוד צבאי וחימושים אמריקניים המיועדים לשימוש צה”ל נמשכת. בין היתר, בישראל מצפים לקבל מארצות הברית טילים למסוקי קרב, תחמושת לתותחי 30 מ”מ, עשרות אלפי פגזים לתותח 155 מ”מ, רכבים טקטיים קלים, אמצעים לראיית לילה, טילי כתף חודרי בונקרים ולמעלה מ-300 מיירטים לכיפת ברזל. ב-9 בדצמבר הודיע הממשל האמריקני על אישור מכירת 13,981 פגזי טנקים (120 מ”מ) לישראל בהיקף של כ-106.5 מיליון דולר לישראל, גם בהיעדר אישור קונגרס, תוך שימוש בסמכויות החירום של הנשיא, ועשה זאת פעם נוספת בסוף דצמבר.
הסיוע והתמיכה האמריקניים לישראל ניתנו חרף העובדה כי ממשל ביידן מותקף על אישור אספקת הנשק לישראל ללא קבלת תשובות מירושלים באשר לפגיעה ב”בלתי מעורבים” בעזה. ביקורת זו מופנית בעיקר מהמחנה הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית. ממשל ביידן נאלץ גם להתמודד עם ביקורת ופגיעה בתמיכה הפוליטית בו מצד חלק מן האוכלוסייה המוסלמית בארצות הברית, וקבוצות רדיקליות דוגמת “חיי שחורים חשובים” (Black Lives Matter), שמזדהות עם הצד הפלסטיני בעימות עם ישראל. כל זאת בשעה שהנשיא ביידן נמצא בראשיתו של מסע בחירות לנשיאות לקראת נובמבר 2024, כאשר דפוס ההצבעה במספר מצומצם של מדינות עשוי להכריע את הכף. בנוסף, ממשל ביידן נאלץ להדוף ביקורות גם משחקנים לא-מדינתיים, כגון האו”ם וארגוני זכויות אדם, המוטים לטובת הצד הפלסטיני.
למרות כל הלחצים וההתנגדויות מבית ומחוץ, המדיניות האמריקנית הבלתי מסויגת למען ישראל במלחמתה נגד חמאס מעידה הן על האמונה האמריקנית בצדקת הדרך של ישראל להילחם בטרור, והן על הזעזוע הערכי שחוללו זוועות השבעה באוקטובר, הן בעיני הנשיא עצמו ואנשיו והן בראיית הרוב המכריע בקונגרס. עם זאת, המדיניות האמריקנית כמובן לא חפה משיקולי אינטרס לאומי וראייה אסטרטגית המקשרת בין מתקפת חמאס לבין שיקולים עולמיים ואזוריים.
לצד הקישור שהוא עושה בין התמיכה בישראל והתמיכה באוקראינה, ממשל ביידן מעוניין גם לנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו ולהכריע את חמאס, בעיקר מתוך תקווה לראות ביום שאחרי המלחמה שליטה של הרשות הפלסטינית על שטחי יהודה ושומרון ועל רצועת עזה. זאת, בראייתו, כצעד שיקרב את פתרון שתי המדינות לשני עמים, תוך שהוא מקווה לשזור זאת במהלך האסטרטגי שמטרתו לקבע את זיקתה של ערב הסעודית לארצות הברית ולהרחיקה מסין (ובתוך כך, להביא לנורמליזציה בינה לבין ישראל ולייצר חלופה – יחד עם הודו – ליוזמת “החגורה והדרך” של סין).
כיצד ישראל יכולה לתמרן מול ממשל ביידן?
ברי כי ישראל אינה יכולה להסכים עם כל מה שהאמריקנים דורשים, ובה-בעת חייבת להימנע מעימות חזיתי עם הממשל. לשם כך, ישראל צריכה לדעת לתמרן בחוכמה בין נטרול המרכיבים הבעייתיים ביותר של הדרישות האמריקניות לבין הצורך שלה בהמשך התמיכה האמריקנית החיונית להמשך המלחמה, ואולי להרחבתה (אם ייכשל, כצפוי, המאמץ הדיפלומטי המתנהל כעת) למלחמה כוללת בצפון.
התמרון המדיני מול האמריקנים צריך לכלול הסכמה לדרישות אמריקניות מסוימות, כולל באשר למאפייני ניהול הלחימה (שממילא השתנו בשל תנאי השטח ומטרות הפעלת הכוח באזורים שבהם צה”ל לוחם כעת, כמו למשל בצפון רצועת עזה) – תוך הישענות על הקשר הקרוב והעמוק שבין הדרגים הצבאיים בשתי המדינות. זאת, מבלי להתפשר על אינטרסים לאומיים ישראליים שאין לוותר עליהם – ובראשם, המשך המאמצים הצבאיים במרחב דרום הרצועה המכוונים להכריע את חמאס ואף להגיע לשליטה בציר פילדלפי. חשוב כי השעון הישראלי והאמריקני בנושא זה יפעל בסנכרון קרוב ככל הניתן. לצורך כך נדרשת עבודה דיפלומטית ומדינית מצידה של ישראל, כולל נכונות נמשכת להתפשר על המשך הכנסת סחורות וסיוע הומניטרי לעזה, והגדלה הדרגתית שלהן, במטרה להרוויח זמן.
במקביל, ישראל חייבת לעמוד על כך שיבוצע בידוק ישראלי מקיף לסחורות הנכנסות. כלי תקשורת, ואף צה”ל עצמו, פרסמו תיעודים המראים את ההשתלטות של חמאס על הסיוע ההומניטרי, וכן נחשפו ניסיונות להכנסת אמצעי לחימה לתוך עזה במסווה של סיוע הומניטרי. בהקשר זה, טוב עשתה ישראל כשהחליטה לפתוח את מעברי ניצנה וכרם שלום לצורך שיפור ושדרוג יכולות והיקפי בידוק הסיוע ההומניטרי המועבר. בנוסף, ישראל צריכה לנסות לקבוע שהכנסת סולר ודלקים תיעשה אך ורק במסגרת עסקה לשחרור חטופים, שכן אחרת תאבד ישראל חלק מקלפי המיקוח שלה מול חמאס.
במקביל, לישראל חשוב להגיע להבנה עם הדרג הצבאי האמריקני בנושא התקיפות האוויריות. ניתן לאזן בין בקשת ממשל ביידן לפעול באופן כירורגי יותר, ולצמצם את הפגיעה באזרחים, לבין הצורך הישראלי לצמצם את הסיכון לפגיעה בחיי חיילי צה”ל הנלחמים בעזה. ישראל צריכה להדגיש בפני האמריקנים את הפשרות הרבות שעשתה עד כה בנושא הניסיון לצמצם פגיעה באזרחים, ולשווק זאת (כולל מסע של דיפלומטיה ציבורית) כעמידה בדרישות האמריקניות.
מצד שני, ישראל צריכה להגביר את המגעים מול ממשל ביידן, מצרים (בעיקר) וקטר, על מנת לנסות להגיע לעסקאות נוספות לשחרור חטופים, שיובילו להפוגות קצרות בלחימה למשך השחרור של חטופים. זה עשוי להוביל אומנם לצמצום התקיפות הישראליות אך אגב כך להפחתת הפגיעה באזרחים ובכך לרצות את האמריקנים, גם אם באופן זמני.
בכל הנוגע לדרישה האמריקנית להציב את שלטון הרשות הפלסטינית בעזה ביום שלאחר המלחמה, טוב תעשה ישראל אם תדון עם הממשל האמריקני על מהות הרשות המתוקנת שהאמריקנים חותרים אליה, כולל באפשרויות השונות לתקופת המעבר. במגעים אלה צריכה ישראל לנסות להציע רעיונות יצירתיים, “מחוץ לקופסה”. נטרול הסוגיה הזו, גם אם באופן זמני, עשוי לצמצם את המתיחות בין ירושלים לוושינגטון ולהגדיל את האמון בין המדינות, תוך התמקדות באסטרטגיה הצבאית להכרעת חמאס – מטרה ששתי המדינות תומכות בה.
בסופו של דבר, הדרך לקבל זמן ותמיכה להשלמת היעדים במלחמה עוברת בהיענות לחלק מהדרישות האמריקניות, תוך מציאת פשרות והתאמות מבלי לוותר על אינטרסים לאומיים ובסיסיים, החיוניים להצלחת המלחמה.
הסוגיות האסטרטגיות העיקריות והכלים שישראל יכולה לתמרן באמצעותם
לצד השאלות האופרטיביות, הנתונות בהידברות שוטפת עם הממשל – בדגש על המערכת הצבאית האמריקנית, המבינה את האילוצים שישראל מתמודדת איתם – ישראל ניצבת בזירה האמריקנית בפני שלוש סוגיות יסוד אסטרטגיות המחייבות תמרון מדיני מושכל והפעלה של כלים מגוונים בזירה הפוליטית האמריקנית ובמרחב הציבורי והתקשורתי (כולל בזירה הייחודית של יהדות ארצות הברית).
הקושי הראשון, העומד על הפרק כבר בטווח המיידי, נובע מן המגמה המסתמנת של התקבעות התפישה האמריקנית לגבי “היום שאחרי”. קרי, ההתמקדות בתפקידה של הרשות הפלסטינית. לכאורה, העיסוק בנושא יכול להמתין עד להשלמת ההשתלטות הצבאית על הרצועה. אולם, בפועל, כל יום שעובר בהיעדר מענה ישראלי יעיל מעמיק את אחיזתה של תפישה בשורות הממשל שיש לה השלכות מסוכנות עבור ישראל. הקושי השני, בטווח הבינוני, נגזר מרתיעתו של ממשל ביידן מהתמודדות חזיתית עם איראן, שאיפותיה הגרעיניות, ופעילות כוחותיה ושלוחותיה במרחב (בזיקה לכוחות עוינים נוספים בזירה העולמית, ובראשם רוסיה וסין). הקושי השלישי, שהתחדד מאוד מאז השבעה באוקטובר, הוא פרי הלכי הרוח העוינים בקרב צעירים רבים ובמרחב האקדמי, שבהיעדר התמודדות שיטתית ורחבה עלול להשפיע על עמדות הזירה הפוליטית (האוהדת כיום, ברובה הגדול) בעשורים הבאים.
מול האתגר המיידי נדרשת נכונות להידברות עם הממשל, תוך עמידה על עמדותיה של ישראל באשר לעתיד הרצועה. הקווים האדומים מבחינת ישראל צריכים להיות: לא להישרדות חמאס ככוח שלטוני וצבאי, לא לשלטון של הרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית בעזה, ולא להיעדר יכולת פעולה ביטחונית ישראלית ברצועת עזה. בהקשר זה, יש להדגיש כי היכולת לפעול כנגד כל איום ביטחוני בעזה הינה המרכיב המהותי והחשוב ביותר במסגרת כל הצעה או פתרון ל”יום שאחרי”. רק חופש פעולה ישראלי בעת הצורך בשטח עזה יאפשר לה למנוע התעצמות צבאית של ארגוני הטרור, צמיחה מחדש שלהם ככוח צבאי ושלטוני, וכן למנוע בעתיד הישנות של אירוע בסגנון השבעה באוקטובר.
בתוך כך, בזירה הפוליטית, ישראל צריכה לפעול ביתר שאת בשני ראשי חץ. ראש חץ אחד נוגע למסעי שכנוע של מחוקקים דמוקרטיים, שהם הרוב בסנאט ומיעוט בבית הנבחרים. מולם, המסר הממוקד (שיש גם פרוגרסיבים רבים המבינים אותו) הוא שללא הכרעת חמאס, לא יהיה עתיד להמשך תהליך הנורמליזציה של ישראל והטמעתה באזור במסגרת ארכיטקטורה של יציבות אזורית. יש להדגיש במסרים כי המלחמה בטרור האסלאמי הקיצוני הינה מרכיב חיוני במאבק של ציר מדינות המערב ומדינות ערב והאסלאם המתונות, נגד ציר הרשע הדו-ראשי, בהובלת איראן מחד גיסא, והג’יהאד הסוני (“המדינה האסלאמית”, אל-קאעידה והטאליבן) מאידך גיסא.
ראש החץ השני צריך להיות מכוון לחברי קונגרס רפובליקניים, השולטים בקונגרס, וכן ל”ניצים” ביטחוניים משני עבר המתרס המפלגתי, ולהתמקד באיום האיראני, בצורך להגיב בעוצמה על התגרויות הפוגעות לא רק בישראל, ובסכנה הגלומה בהעלמת עין מהתקדמות פרויקט הגרעין האיראני. נוסף על כך, ישראל צריכה למקד מאמצים מול קהלים חדשים שחלק מהם תומך בצד הפלסטיני, כגון ההיספאנים, ולהעמיק את האחיזה בקהלים תומכי ישראל, כמו האוונגליסטים.
מול האיום ארוך-הטווח בפן הציבורי-חברתי, ישראל צריכה להשתמש בהשפעה של ארגונים יהודיים בארצות הברית, שאוזני הממשל האמריקני כרויות להם, ושיש להם השפעה פוליטית. אלה יכולים לקיים כנסים, ימי עיון, תדרוכים והפגנות, הן לטובת המשך המלחמה הישראלית עד להכרעת חמאס והן לקעקוע הלגיטימיות של עמדות אנטישמיות (חלק ניכר מן הדמוקרטים בבית הנבחרים הצטרפו לרפובליקנים בהצבעה על גינוי לעמדותיהן של נשיאות האוניברסיטאות בעקבות עדותן הבעייתית בשימוע בוועדת החינוך). מעבר לממד ההסברתי בתקשורת, באקדמיה ומול מכוני מחקר אמריקניים מובילים, לרבות תדרוכים של בכירים בשלטון הישראלי, יש לגייס את יהדות ארצות הברית לפעול באופן עקבי, הן בכלים משפטיים והן תוך מינוף ההשפעה של תורמים לאוניברסיטאות ושל גורמים משפיעים במרחב הרשתות החברתיות, כדי להדק את המשוואה (על פי הגדרת IHRA) שלפיה אנטי-ציונות היא במהותה אנטישמיות.
בתוך כך, במישור התודעתי, ישראל חייבת להמשיך בהקרנת סרטון הזוועה, המציג את פשעי חמאס, לקהלים נוספים בארצות הברית, כולל מקבלי החלטות, אישי ציבור, משפיענים, ספורטאים מובילים, שחקנים ועוד. הקרנת הסרטון לכמה שיותר קהלים בעלי השפעה תתרום להבנה של צדקת המלחמה, תפעיל לחץ פנימי חיובי על הממשל האמריקני ובכך תחזק את הלגיטימציה הציבורית והפוליטית בארצות הברית להמשך המלחמה. כצעד משלים, טוב תעשה ישראל אם תנסה להגיע להסכמה של הממשל האמריקני לביקור נוסף של נשיא המדינה יצחק הרצוג בוושינגטון, שיכלול נאום שלו בפני שני בתי הקונגרס, כביטוי של עמדות היסוד הישראליות שאינו נושא עימו מטענים פוליטיים.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua / GPO / Kobi Gideon
- בניית אתרים